<h1>חדושי המאירי — פסחים</h1>
<h2>דף ל.</h2>
[פסחים ג' ע"א] לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב וכו'. רוצה לומר שהוסיף בו כדרך המעקם את הדרך שמוסיף בהילוכו. שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו כמה שנאמר לנח בענין מבול שיכניס בתיבה מכל הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. והול"ל הטמאה, שיש בה ה' אותיות כבטהורה. והרי שהוסיף "אשר איננה", שהן שמונה אותיות. ואע"פ שבתורה כתיב לשון טומאה בכמה דוכתי, הנהו משום דמכוין בהרחקתם הוא, אם במאכלות להתרחק מאכילתם ואם בטומאות להתרחק ממגען או מהיסטן [או] אהלן בקצתם. וכל שהוא יכול להזכירם [בלשון] מיאוס, הדבר נאה. אבל טומאות שבמבול, שהוא בא לקרבן, ולהשאיר את מינם בעולם, ראוי היה שלא להזכירם בלשון מגונה. או שמא שאר טומאות שבתורה אין טומאה נאמרת בהם אלא מחמת עצמן, ולא מחמת שום דבר מכוער. אבל אותם שבמבול על אותם שנעבדה בהם עבירה ר"ל שנזדקקו לשאינם מינם, וכדאמרינן בפרק חלק, ומי הוה טמא וטהור בההיא שעתא אלא אותם שלא נעבדה בם עבירה קרי טהורה ואותם שנעבדה בהם עבירה קרי אשר איננה טהורה, ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה וכל שאינה קולטתו בידוע שנעבדה בהם עבירה. ושמא תאמר אם אין התיבה קולטתו היאך אמר להכניס שם מהם וכדאמרינן ומן הבהמה אשר איננה טהורה דמפרשת לה לאותם שנזקקו לשאינם מינם. ביאור הדברים, לא שנזדקקו לשאינו מינם, אלא שהוכנו בטבעם לכך, ועל שם שטבעם מוכן לכך קורא להם אשר איננה טהורה. וכך פירושו, מן הבהמה הטהורה במינה, כלומר שאין טבעה ומינה [רגילים] בטומאה זו. ואף אותם שהוטבעו במינם ליטמא בטומאה זו, אלא שאותו זוג מיהא נקי. אי נמי איכא לפרושי דה"ק, שהרי עיקם הכתוב וכו', ואע"ג דבכמה דוכתי כתיב לשון טומאה, מ"מ אחר שעדיין לא הזכיר לשון טומאה וטהרה בתורה, נקט לה בלשון מעליא משום פתח דבריך יאיר, שבתחילת דבריו ראוי לחזר אחר לשון מהודר. ושמא תאמר והא הול"ל "אשר לא טהורה", ולא היה מעקם אלא שתי אותיות, לא היה הלשון מתיישב אם לא יאמר "אשר לא טהורה היא", והרי יש כאן שמונה אותיות גם כן, שאף אם הכתיבה עקום הוא, (אע"פ ש)אין שם עיקום (כתיבה) הלשון בשמונה רב אחא אמר י"ו [שנאמרו] כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. [דהול"ל] כי אמר מקרה הוא טמא הוא, דנמצא דטמא, דהוה צריך למימר, פשיטא שהוא [טמא]. ואע"ג דכתיב אשר תצא... לשון גנאי הוא. א"נ שכל לכוונת מצוה ואזהרה לא הקפידה תורה בכך. אבל מה שנאמר דרך סיפור ראוי לנקות את הלשון עד שלא [ישאר] עליו שום לשון של גנאי. ואומר ותבחר לשון ערומים וגו' ואומר ודעת וכו' וכ"ת ה"מ בדאורייתא. כלומר שהתורה מתוך שלימותה ודרכי נועם שלה מדקדקת בכך כההיא דמרכב ומושב, אבל רבנן אין דרכם במשנה ובתלמוד לדקדק בכך, ת"ש ותבחר לשון ערומים, והחכמים נקראו ערומים, וכדכתיב לוכד חכמים בערמם. ומדמזהר לאינשי להיותם בוחרים בלשונם ש"מ שאף דרכם של חכמים [בכך]. וכי תימא ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא צריך, ת"ל ודעת שפתי ברור מללו. אפילו במה שאין בו תורה אלא שהוא דעת שפתי במילי דעלמא דברו בלשון נקיה. ובזה מזהירין לעולם יספר אדם בלשון נקיה וכבוד אפילו בדברי' המוניים וסיפורי המאורעות. ואקשינן והא אשכחן לשון רכיבה באשה, כדכתיב ברבקה ונערותיה, ותרכבנה על הגמלים. ומשני דההיא משום ביעתותא דגמל, שהוא גבוה הרבה. וההיא רכיבה כדי שתהא מתאחזת יפה בגמל בידיה וברגליה אין בית מיחוש על [לשון רכיבה]. ומקשינן ממשה ואשתו דכתיב וירכיבם על החמור, התם משם [בניו אורחיה הוא]. [ג':] ואי בעית אימא ביעתותא דליליא ליכא. שהרי ודאי אבוקות היו נושאים עמה. ביעתותא דדוד. שהיה לבה נוקפה ואיבריה מתרעדים. ואי בעית אימא ביעתותא דדוד נמי ליכא. כלומר דאשה כלי זיינה עליה. וכ"ת אכתי רכיבה דאביגיל קשיא לן, דרכיבה דרבקה ודמשה ואשתו ובניו הא תריצנא להו אבל רכיבה דאביגיל קשיא. ותריץ ליה דרכיבה לאו לשון גנאי הוא אלא לשון שאינו של כבוד. ומשום לשון כבוד לא מעקמינן אותיות. אלא (כו' דאי) [כל היכא] דכי הדדי נינהו. כגון מרכב ומושב, מהדרינן אלשון כבוד, אבל כל שהוא צריך לעיקום לא טרחינן כולי האי, הואיל ואינו לשון גנאי. והיינו דקאמר כל דנפישי מהדדי משתעי בלשון קצרה. כדאמרינן לעולם ישנה אדם לתלמידיו בלשון קצרה. שכל דרך קצרה אין השכחה מצויה בו כל כך. ואקשינן ליה והא רוכבת ויושבת כי הדדי נינהו. ותירץ דרכבת כתיב, ותהיה עיקום הכתיבה ואע"פ שאין עיקום תנועה עיקום הוא. ואע"ג דהוה מצי למיכתב יושבת חסר פירש רש"י דכל חסרות ויתירות לדרוש איזה דבר באו, ובא חסרון זה ללמוד היכא דנפישי לישתעי בלשון קצרה. אבל כל שהוא מגונה צריך לעקם כדאמרינן בטומאות דנח ובטומאת קרי. הא שאר טומאות הכתובות בתורה לאו לשון מגונה [הוא] אחר שהוא בא להרחקתן אלא לשון שאינו של כבוד ואין לעקם בו. והיינו דקאמר ומיהו בדאורייתא לאו לשון מגונה. ואיתא דמפרשי, דהיכא דכי הדדי נינהו חזר בלשון כבוד אפילו לתלמידיו, וכל דנפישי מהדדי לתלמידיו מיהא ישנה בלשון קצרה, אבל במילי דעלמא לישתעי בלשון כבוד אף במקום דמאריך. וגבי נח הא לא אשמועינן מידי דמצוה או תורה דהא לא ניתנה תורה עדיין, ומשום הכי היה צריך לעקם. וכן בקרא מקרה הוא וכו'. ופירושא קמא נהיר טפי.
